אורי כהן

ההר והגבעה מציג גישה סוציו-היסטורית לאחד המוסדות התרבותיים המרכזיים של היישוב היהודי ומדינת ישראל – האוניברסיטה העברית בירושלים.  הספר בוחן את התפתחותה של האוניברסיטה מייסודה בשנת 1925 כמוסד אקדמי קטן, שהחל את דרכו כיוצא חלציה של התנועה הציונית העולמית, ועד לראשית שנות השישים. האוניברסיטה השכילה מראשיתה לרתום לפעילותה את הקהילות היהודיות ברחבי העולם. היא כוננה דגם פעולה ייחודי, שהיה אחד ממאפייניה הבולטים והמרתקים: "אוניברסיטת פזורה". הספר בוחן את תפיסותיהם של אישים מרכזיים בחזון הציוני על האוניברסיטה – כגון חיים וייצמן, יהודה לייב מאגנס, אלברט איינשטיין, ברל כצנלסון, בן גוריון ובנימין מזר – ואת פעילותם בה.
הספר פותח בהתגבשות האוניברסיטה העברית עד להקמת מדינת ישראל והניתוק הכפוי מהר הצופים, משכנו של הקמפוס הראשון. היישוב היהודי התנגד לאליטיזם של האוניברסיטה – להתמקדותה במחקר ולהזנחת ההוראה וההכשרה הפרופסיונלית – ואילו האוניברסיטה התאמצה לשמור על אוטונומיה מוסדית. לאחר הקמת המדינה נתבעה האוניברסיטה להתגייס למטרות "הממלכתיות", כהגדרת בן-גוריון. הספר דן, בין היתר, בתגובת האליטה האקדמית הירושלמית לתביעות אלה; בדרכי הפעולה שנקטה האוניברסיטה כדי לשמור על מעמדה המונופוליסטי נוכח הכוונות להקים אוניברסיטה נוספת בתל-אביב; ביציאת האקדמאים נגד בן-גוריון בפרשת לבון; בגורמים לביסוס מעמדו החברתי של איש האקדמיה בחברה מול אידאל החלוץ; ובמקומה של האוניברסיטה בהבניית היחסים העדתיים בישראל.