כיצד הפכה מפלגת חרות ממפלגה קטנה, הנחשבת קיצונית ובעלת אידיאולוגיה לאומית קשוחה, למפלגה הסוחפת אחריה קהלים גדולים? כיצד מפלגת אופוזיציה "נצחית" מצליחה להרחיב את שורותיה ולהיעשות ציר מרכזי בתוך מפלגת השלטון? התשובה על שאלות אלו אינה טמונה רק בשינויים ההיסטוריים שהתרחשו מחוץ לחרות, ברטוריקה הלאומית שהייתה מזוהה עמה או בהרחבת השותפויות המפלגתיות, אלא גם בתמורה הדמוקרטית שהתרחשה במרכז המפלגה בשנות השבעים, שבמוקדה עיצוב מסלולי הניידות של פעילי הפריפריה ושילובם הדמוקרטי במפלגה.

מחברי הספר עומדים על תרומתה של האסטרטגיה הדמוקרטית להכנת מפלגת חרות לשלטון. על פי אסטרטגיה זו צורף אל שורות מרכז המפלגה הקטנה ציבור חדש של פעילים - צעירים ואנשי פריפריה ממוצא מזרחי. האפשרות הפוליטית שנפתחה לפניהם פרצה את הדרך לניידות חברתית ולשותפות פוליטית חדשה, אך הפעם לא על בסיס אדנותי עם ותיקי הארץ אלא על בסיס תחרותי במרכז המפלגה. במרוצת שנות השבעים פיתחה המנהיגות המנגנונית של חרות פוליטיקה לאומית אנטי-כריזמטית, אשר לוותה בהכרה שרק גיוון השיח וההרכב האנושי של המפלגה בשילוב עם דמוקרטיזציה של תהליכי הבחירה יביאו את חרות אל השלטון. אסטרטגיה זו לא רק שהבקיעה את הדרך אל השלטון, אלא הייתה גם פרק חשוב בשילובם של המזרחים בפוליטיקה הישראלית ובהפיכתו של הליכוד למפלגה דומיננטית.